הוא בסך הכל הניח את המזלג, וזה עשה את כל השינוי.
כמה מאיתנו נלחמים עם ההרגל המגונה של האכילה המהירה?
שנים של אכילה מהירה טבועים בתוכנו, כמה קשה להצליח לקיים אכילה איטית, וכמה קשה להתמיד בה (גם לי לפעמים).
וזה הכיף בלפגוש את המטופלים הותיקים שלי, הם באים עם תובנות אחרות ואני לומדת בכל פעם משהו חדש שמדהים אותי.
בני (שם בדוי), 3 שנים לאחר ניתוח, הגיע אתמול לפגישה וסיפר לי שמאז פגישתנו האחרונה הוא עשה משהו שונה. הוא הפסיק להכריח עצמו לחכות דקה בין ביס לביס (פשוט קשה לו להתמיד בזה), הוא עשה דבר כ”כ פשוט:
הוא הניח את המזלג בין ביס לביס. הוא לא הכריח עצמו לחכות דקה, פשוט רק הניח את המזלג.
כמה פשוט – כך גאוני!
זה כשלעצמו עשה את כל ההבדל, הרי אם המזלג נשאר בידינו בזמן שאנחנו לועסים, ההרגל של הטייס האוטומטי שבתוכנו הוא למלא את המזלג שוב ולהכניסו לפה.
זה גורם לנו לבלוע מהר כדי לפנות מקום ליד שתלויה באויר עם המזלג ורוצה כבר להגיע.
אז בעצם הדרך שאומרת פשוט להמתין דקה בין ביס לביס היא אולי רציונלית, אך קשה ליישום כל עוד היד מונעת מתוך הרגל.
מעכשיו אני הולכת לשנות את ההסברים שלי למטופליי:
מספיק עם ההוראה להמתין בין הביסים,
מהיום ההוראה היא פשוט להניח את המזלג, להניח את הכריך, זה יעשה את העבודה בצורה טובה יותר.
מה דעתכם?
מה ההבדל בין לחכות דקה ולהניח את המזלג?????אני מנסה כבר שנים לעבוד על לאכול לאט ולא מצליח..לא מצליח אפילו להבין מאיפה נובע האכילה המהירה…מאד מעניין