לאחרונה התפרסם נייר העמדה של עמותת עתיד בנוגע לניתוחים בריאטריים. הנייר התרכז בעיקר בהנחיות לפעילות קונקרטית (אכילה, פעילות גופנית, נטילת ויטמינים וכו’) נכונה לאחר ניתוח, שכן אם אין הקפדה עליהם הדבר עלול להזיק למנותח מבחינה בריאותית. כעת נותר לחדד את הגורם הנוסף המשפיע על התוצאה מלבד הנחיות האכילה והוא השינוי ההתנהגותי.
הדרישה להיצמדות להנחיות אכילה מפורטות אינה זרה למנותחים, הם הרי מכירים זאת כבר שנים רבות עוד מימי הדיאטות. אם כן, מה אמור להשתנות כעת ולהוביל לתוצאות, אם עדיין נסתפק בהנחיות מעשיות לאכילה נכונה?
מנותחים רבים מאמינים ששני גורמים עיקריים הם אלו שיובילו דווקא הפעם לשינוי המיוחל הם: השפעת הניתוח הבריאטרי והמוטיבציה המוגברת שהובילה להחלטה לשינוי.
הבעיה היא שהמחקרים מראים כי השפעת הניתוח פגה לאחר כשנה מהניתוח, עקב עליית הורמון הרעב (הגרלין) חזרה בדם ומתבטאת ברעב וחשקים מוגברים אותם חשים המנותחים כשנה מגמר הניתוח. בנוסף, מוטיבציה מטבעה אינה יציבה, היא נוטה לעלות ולרדת לאורך הזמן, שכן אורח חיינו מושפע מגורמים שונים אשר משפיעים על מצבנו הנפשי וזמננו הפנוי. עקב חוסר יציבותם של שני הגורמים הללו, אחוזים גבוהים מהמנותחים עולים חזרה במשקלם.
כמו כן, מחקרים מראים כי מנותחים, שעברו טיפול לשינוי התנהגותי ורגשי או אז התנהלותם מול המזון צלחה, והם הצליחו לשמור על תוצאות הניתוח לאורך שנים. אם כן, מדוע לא ניגשים כל המנותחים לטיפול תזונתי המתמקד בשינוי התנהגותי לאחר הניתוח? הסיבה העיקרית היא שרובם מאמינים כי לאחר ניסיונם הרב כל-כך בדיאטות, לא יוכל אף אדם לחדש להם בתחום התזונה הנכונה. הם מאמינים כי כל מה שהיה חסר להם בעבר הוא “כוח הרצון” במלחמה מול “הראש השמן” אשר הוביל לאכילה לא מבוקרת בתהליך ההרזיה. לרוב הם מאמינים כי לא ניתן לטפל ולשנות את התשוקה למזון.
מסתבר שלא ניתן לחיות לאורך שנים במלחמה מול האוכל, המציאות והמחקרים מראים ש-95% מהאנשים אשר עושים דיאטה לא יוכלו לשמור עליה לאורך שנים. אם כך לא נותר לנו אלא לשאוף לשינוי הנטייה ההתנהגותית שלנו על מנת לא לחיות במלחמה יומיומית אשר תתיש אותנו ולבסוף תחזיר אותנו להרגלינו הבעייתיים מול המזון.
התורות הפסיכולוגיות השונות גורסות כי מאחורי כל מעשה קיימת סיבה. אם כך, מהן הסיבות היושבות בבסיס בעיית האכילה? מגוון גורמים משפיעים ומובילים להתנהגות אכילה בעייתית, החל בסדרי עדיפויות לקויים, קושי בהצבת גבולות ושמירתם, קושי בהתמודדות רגשית עם המציאות היומיומית, קושי בדחיית סיפוקים, ניתוק ממנגנון הרעב והשובע הפיזיולוגי ועוד.
נבחן לעומק שניים מהגורמים שהוזכרו. במטרה להפנים אכילה נכונה נצטרך לפנות זמן לאכילת הארוחות ולהכנתן. נשים רבות יעדיפו לפנות זמן לעבודה או לטיפול בילדיהן, אך להתיישב לאכול לא בהכרח יתפנו אלא יחטפו משהו מהיר וזמין. מזונות זמינים שכאלו לא תמיד יהיו הבריאים או המזינים ביותר, על כן התנהלות זו פוגעת בשמירה על אכילה בריאה ומסודרת.
גורם משמעותי נוסף הינו האכילה הרגשית. בחיי היום יום אנו פוגשים בתוכנו את קשת הרגשות. ישנם רגשות שבאופן טבעי נשמח בנוכחותם, אך קיימים גם רגשות נוספים נעימים פחות והמשתנים בעוצמתם עקב אירועי חיים, לדוגמא: כעס, בלבול, עצב, חרדה ועוד. כאשר ננסה לברוח מרגשות אלו, בדרך כלל נחפש הסחת דעת חיובית, שתאזן את המצב הרגשי שלנו. הסחת דעת חיובית אשר זמינה כמעט בכל עת ואינה דורשת מאמץ גדול היא האכילה.
האכילה יכולה להוביל לרגשות חיוביים של הנאה בעקבות הפרשת הסרוטונין, שמגיעה לאחר העיכול בעקבות זיכרונות אוטומטיים, שהטעם מביא אתו או סתם כהסחת דעת רגעית מהמצב הלא נעים בו אנו מצויים באותו רגע.
רובנו מכירים פעילויות נוספות אשר יכולות לגרום לנו לתחושה טובה, אך הבעיה היא ש”האוטומט שלנו” או הפעולה המידית עדיין מכוון לאכילה וברגע האמת כאשר אין את האנרגיה המספקת להתמודד עם המצבים הרגשיים נפנה לאכול כפיצוי יעיל, ללא מאמץ וללא צורך בהשקעת אנרגיה רבה במיוחד.,
בתהליך של שינוי התנהלות אנו לומדים להכניס התנהגויות אחרות שעשויות להיות גם מהנות ולימים תוכלנה להיות גם יותר במנגנון אוטומטי (ללא השקעת אנרגיה).
לדוגמא: האזנה למוסיקה אהובה, חיבוק / מגע מאדם קרוב או שיחת נפש עם חבר .
בטיפול עמוק יותר, כדוגמת שיטת המיינדפולנס אנו למדים להשתיק את הקול האימפולסיבי, שמבקש לברוח מהסיטואציה הקשה ולומדים להתבונן פנימה, להבין את הכאב, להבין את הצורך האמיתי של הנפש באותו רגע ולתת לגיטימציה לתחושה תוך כדי הסכמה כי כל אחד חווה בחייו את כל קשת הרגשות .
קיימת טענה נפוצה לפיה אנו אוכלים מזונות עתירי הקלוריות, פשוט כי “בא לנו” וכי זה טעים. הסיבה העומדת מאחורי טענה זו היא בעצם הצורך בהנאה. אך מה קורה כשאנו מוצפים בעומס וקושי בהתמודדות לאורך היום והנקודות בהן אנו מחפשים הנאה הן רבות? אם בכל פעם נפנה באופן אוטומטי לאכילה, אנו עלולים ליצור פער גדול מדי בין כמות האנרגיה הנצרכת בפועל לעומת כמות האנרגיה שהגוף מבקש (רק בזמני רעב). פער זה יוביל כנראה להשמנה.
לסיכום, אם נדע להבחין מתי אנו רעבים באמת ומתי אנו זקוקים לסיפוק רגשי, אם נתרגל לפנות באופן אוטומטי למקורות נוספים מלבד אוכל לשם הנאה, אם נדע לשים את עצמנו בעדיפות גבוהה מספיק, כשנגיע ליום הזה כבר לא נהיה תלויים בניתוח והשפעותיו, לא נהיה תלויים בתפריט אכילה, סדר יום מסוים או מוטיבציה גבוהה. כשנגיע ליום הזה, המשקל יתאזן מעצמו ונוכל להפסיק לחשוש מההשמנה. זהו שינוי הרגלי אכילה אמיתי שמתחיל מבפנים.
