היא לא הבינה למה היא אוכלת את המתוק סתם ככה באמצע היום אם היא יודעת שיש לה תמיד שעת פינוק אחהצ שהיא ממש אוהבת אותה ושומרת עליה בקנאות.
זה מה שסיפרה לי אתמול רוית בשעת הטיפול שלה (שם בדוי כמובן).
ניסיתי להבין ממנה מה היה לפני כן,
מסתבר ש2 הילדים שלה עצבנו אותה לאחר שהרסו איזה תכנון לפינוק לכבוד חנוכה שתכננה לכל המשפחה.
טוב, אז הם הרסו, ממש מבאס, אבל אין מה לעשות “אני לא אעשה ברוגז ואקום ואעלה למעלה, אני לא ילדה קטנה, עכשיו תכננו לשבת לבראנץ’, וזה מה שעשינו” – כך אמרה לי רוית.
הזכרתי לרוית את ההשקפה שלי על טיפול:
בטיפול אנו לא לומדות איך צריך להראות יום אכילה,
כי את זה אפשר לעשות ב3 מפגשים, מקסימום 10 מפגשים.
בטיפול אנו עושות דוקטורט על עצמנו.
מבינות איך נראים החיים שלנו, מה מפעיל אותנו וגורר תגובות שונות, איפה נקודות התורפה שלנו ואיפה החוזקות שלנו,
מהם המקומות אליהם אנו שואפים ואיך מגיעים אליהם במסגרת היכולות שלנו.
והיא?
היא יודעת שכשהיא עצבנית האוטומט שמאוד מאוד מוטבע בה זה לחפש משהו טעים לאכול, זה עושה לה טוב על הלב לכמה דקות.
ואם היא רוצה להמנע מכל אפיזודות האכילה המיותרות הללו היא חייבת ליזום התנהלות אחרת לאחר רגע הכעס על מנת להתמודד איתו.
אבל… אם היא לא יוזמת התנהלות אחרת להתמודדות עם הכעס וממשיכה כאילו כלום לא קרה, האוטומט משתחל פנימה ומתמודד איך שהוא מכיר.
אמרתי לה:
“רוית, את חייבת לוותר כבר על הפנטזיה שלך,
אותה פנטזיה שאם החלטת שאת רוצה לרזות, אז זה מספיק לגרום לכך שתתנהלי בצורה הנכונה ולא תאכלי שטויות כשזה לא הזמן המתאים.
כשהאוטומטים להתמודדות בחיים מוטבעים בך את צריכה להיות אקטיבית כדי לסלק אותם מחייך, והדרך היחידה לסילוקם היא לגרום לכך שאת לא תזדקקי להם.
שברגע שהצורך יעלה את ישר תפני להתמודדות אחרת שתרגיע את הכעס וכך האוטומט של פניה לאוכל לשם רוגע לא יהיה לו כבר צורך.”
“אז מה לעשות כדי להתמודד?” שאלה אותי רוית.
שאלתי אותה “אם הילד הקטן שלך עכשיו מגיע אלייך עצבני ובוכה כי פגעו בו, מה תעשי?”
“אני אחבק אותו, אלטף אותו, אתן לגיטימציה לכאב שלו ואכעס יחד איתו על הילדים האחרים, ואזכיר לו שאני אוהבת אותו ומחר הכל יהיה בסדר, כולם ישכחו מזה ויהיה לו שוב כיף בגן”.
“אם כך, למה לא ברור לך שגם את היית מאוד פגועה באותו רגע והיית צריכה שניה לנשום עמוק, לפרוש הצידה קצת להיות עם עצמך, להבין שבאמת מבאס מה שעשו לך, ושעוד מעט את תרגעי, אבל עכשיו זה בסדר לכעוס?” שאלתי אותה.
זה היה נראה לה כלכך לא טבעי, לעצור את כל התנהלות המשפחה ולתת כמה דקות לעצמה כשהיא נפגעת…
היא יצאה עם שיעורי בית לשים את עצמה לכמה דקות בראש סדר העדיפויות בכל פעם שיש לה סערה רגשית השבוע,
אני מחכה לראות מה היא תספר לי בשבוע הבא 
